מי הזיז את הבננה שלי?

”כבני אדם, אנו חולקים 98% מהגנים שלנו עם שימפנזות. עם זאת, בני האדם הם המין השולט על פני כוכב הלכת הזה - הקימו ציוויליזציות ודתות, פיתחו דרכי תקשורת מורכבות ומגוונות, למדו מדע, בנו ערים ויצרו עבודות אמנות עוצרות נשימה - בעוד השימפנזות נותרו חיות שעוסקות בעיקר בצרכים של הישרדות. [...] חיית האדם היוצאת מן הכלל הצליחה לפתח, בזמן קצר כל כך, את היכולת לשלוט בעולם לצד האמצעים להשמיד אותו ללא דרך חזרה.“

"איחוד משפחתי". מקור: בלוג EvoAnth.

בחרתי לפתוח בתרגום חופשי של הקטע מעורר המחשבה הזה כי לטעמי הוא רלוונטי מאוד לפוסט. הוא נלקח מספר מצוין בשם "השימפנזה השלישית" (The Third Chimpanzee) מאת ג'ארד דיאמונד (Jared Diamond), אותו אני ממליץ לכם לקרוא. אחד הייסודות החשובים ביותר להישגים של המין האנושי הוא שיתוף פעולה. כעת מדענים מאוניברסיטת ווארוויק (University of Warwick) מצאו שהשורשים של עבודת הצוות נמצאים אצל קרובי המשפחה שלנו - השימפנזות. מסתבר שהם לא רק יודעים לתאם פעולות אחד עם השני אלא גם מבינים אילו תפקידים ספציפיים כל חבר בקבוצה צריך לבצע כדי להשיג את המטרה הסופית המשותפת. במשימה שניתנה לשימפנזות, שמטרתה היתה להוציא ענבים מתוך קופסת-חידה, היה עליהן לעבוד יחד באמצעות כלים כדי לפתור את הבעיה. המדענים מצאו שהשימפנזות פתרו את הבעיה יחד ואפילו החליפו כלים זה עם זו כדי להוציא את הפתרון לפועל.

שיתוף פעולה בין שימפנזות. מקור וזכויות על התמונה: cmoffat / Fotolia

מי ביצע את המחקר? המחקר בוצע בשיתוף פעולה בין ביה"ס לעסקים של אוניברסיטת ווארוויק (Warwick Business School) שבבריטניה ומכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית (Max Planck Institute for Evolutionary Anthropology) שבגרמניה. לדבריה של ד"ר אלישיה מליס (Dr. Alicia Melis) מצוות המחקר: "הרבה מינים של חיות משתפות פעולה כדי להשיג מטרות רווחיות כמו הגנה על טריטוריה או צייד אחר מזון. אבל עם זאת, רמת שיתוף הפעולה שמתקיימת מתוך כוונה אמיתית אינה לחלוטין ברורה. לעתים ההצלחה יכולה לנבוע משני פרטים שמבצעים פעולות במקביל, אבל באופן עצמאי ובלתי תלוי, שמובילות יחד במקרה לעבר אותה המטרה".

מה עשו במחקר? השתתפו בו 12 שימפנזות שמתגוררות במקלט השימפנזות (Chimpanzee Sanctuary) שבקניה המשמש בית לשימפנזות יתומות שניצלו מידי סוחרים וציידים בלתי חוקיים. השימפנזות חולקו לזוגות כאשר ביניהן הוצבה קופסת פלסטיק אטומה. השימפנזה שעמדה מאחורי הקופסא היתה צריכה להשתמש במגרפה קטנה כדי לדחוף ענבים על גבי פלטפורמה. בשלב הזה, השימפנזה שעמדה מלפנים היתה צריכה לדחוף מקל עץ עבה לתוך אזור בקופסא שגורם לפלטפורמה לנטות ולהפיל את הענבים אל הרצפה, משם כבר אפשר להרים ולאכול את הפרס המתוק. בכל ניסוי, שימפנזה אחת קיבלה את שני הכלים והיא זו שהחליטה האם ומה להעביר לשותפה שלה.

מבט קידמי על מתקן הניסוי. משמאל (a): שלב השימוש במגרפה. מימין (b): שלב השימוש במקל העץ.
מקור וזכויות על התמונה: המאמר המופיע בסוף הפוסט.

והתוצאות? 10 מתוך 12 פרטים (83%) הבינו שעליהם להעביר את אחד מהכלים לשותף שלהם, וב- 73% מתוך כל הניסיונות השימפנזה בחרה להעביר את הכלי הנכון. לדבריה של ד"ר מליס היה הבדל גדול בזמן שלקח להם להחליט להעביר כלי אחד לשותף שלהם. אבל אחרי שהם העבירו את הכלי פעם אחת, הם הבינו את הרעיון והמשיכו להעביר את הכלי ב- 97% מהמקרים העוקבים. ומה שיפה הוא שגם סיכויי ההצלחה להשגת הענבים עלו עם התובנה הראשונה לכדי 86%.

המחקר הזה מהווה ראיה לכך ששימפנזות יכולות לשים לב לפעולות השותפים שלהן במשימה שיתופית ומראה שמעבר להבנה הפשוטה שיש צורך בשותף הן גם מבינות שעל השותף לבצע משימה ספציפית מאוד כדי להצליח. לדבריה של ד"ר מליס: "למרות ששימפנזות הן בדר"כ מאוד תחרותיות במרדף אחר מזון ויעדיפו לעבוד לבדן כדי להשיג מונופול על המזון, המחקר מראה שהן מוכנות ומסוגלות לתמוך באופן אסטרטגי בניסיונו של השותף שלהן לבצע את תפקידו במידה והצלחתן תלויה במעשיו". כשחושבים על זה - זה קצת דומה לבני האדם במרדף אחר כמעט כל משאב אחר, לא?

כרגיל, לסיום אשאיר אתכם עם קטע וידאו שמעלה חיוך. הוא אמנם ממחקר אחר שאינו קשור לזה שעליו מבוסס הפוסט, אך הוא מדגים בצורה יפה את היכולת של שימפנזים לבקש עזרה ולהציע עזרה לבני אדם. קטע הוידאו הקצר הזה  (2:14) הוא חלק מתוכנית בערוץ נשיונאל גיאוגרפיק ששמה "Ape Genius".

המחקר בוצע באישור ועדת האתיקה המקומית שבקניה. מעולם לא נמנעה גישתן של השיפמנזות למזון או למים והן יכלו לבחור להפסיק את המבחן בכל שלב שהוא.

קישור לידיעה #1: http://www.sciencedaily.com/releases/2013/03/130318203327.htm

קישור לידיעה #2: http://www.biologynews.net/archives/2013/03/19/origins_of_human_teamwork_found_in_chimpanzees.html

הפניה למאמר המקורי: http://rsbl.royalsocietypublishing.org/content/9/2/20130009.abstract

קישור לקטע הוידאו: http://www.youtube.com/watch?v=xOrgOW9LnT4

הפרופיל האקדמי של ד"ר אלישיה מליס: http://www.wbs.ac.uk/about/person/alicia-melis/

מדעי הטיפש-עשרה

שומעים? רוצו להגיד להורים שלכם שזו לא אשמתכם שאתם מבריזים מבית הספר ועושים להם את המוות (טוב, לא בדיוק, אבל דמגוגיה טובה בדר"כ כוללת הסקת מסקנות מוגזמת וציטוט שגוי של מאמרים מדעיים). מחקר חדש בו ניתרו את גלי המוח במתבגרים בעת השינה מגלה את השינויים המשמעותיים במוח הנדרשים ל"מעבר מילדות לבגרות". מוביל המחקר ומנהל מעבדת השינה באוניברסיטת קליפורניה (UC Davis), פרופ' אמריטוס אירווין פיינברג (Irwin Feinberg) טוען כי "מדובר בתיאור ארוך הטווח הראשון של השינויים שמתרחשים במוחם של צעירים בזמן שהם ישנים". לדבריו "התוצאות מאשרות שהמוח עובר היקף נכבד של ארגון מחדש בזמן ההתבגרות המינית, דבר הנדרש לחשיבה מורכבת".

"נשבע לך אימא - זה לא אני, זה הסינפסות שלי".
זכויות וקרדיט על התמונה: pixologic / Fotolia

המחקר מהווה למעשה את המרכיב הסופי בסדרה ארוכה של מחקרים שנמשכה מעל 10 שנים וכללה יותר מ- 3,500 הקלטות גלי-מוח בשינה באמצעות אלקטרואנצפלוגרם (EEG - Electroencephalogram) - או בקיצור אא"ג. אז לפני שאני מסביר מה הם מצאו, ניתן הסבר קצרצר על הטכנולוגיה הזו למי שאינו מתמצא. בגדול מאוד, המידע במוח שלנו מקודד ומועבר ע"י תאי עצב המכונים נוירונים (Neurons) באמצעות אותות חשמליים. אא"ג היא טכנולוגיה שמאפשרת לעקוב אחר ולהקליט את הפעילות החשמלית הזו. איך עושים את זה? שמים הרבה אלקטרודות על הקרקפת (ולפעמים גם מורחים ג'לי בעל מוליכות מסוימת שמסייע להקלטה). האלקטרודות הללו רגישות מספיק בכדי לעקוב אחרי התנודות החשמליות של המוח ברמה השטחית (כלומר על פני השטח של המוח), אך אינן יעילות כאשר רוצים למדוד את הפעילות החשמלית במבנים עמוקים יותר במוח. בשימוש קליני (רפואה) בדר"כ הטכנולוגיה הזו מסייעת לאבחונים של טווח רחב של מצבים רפואיים כדוגמת אפילפסיה, קומה (Coma), נזק מוחי ומוות מוחי.

אלקטרודות אא"ג בשימוש לאבחון אוטיזם. התמונה נלקחה מהאתר: qEEGsupport.com

עד היום מדענים הניחו שיש צורך בכמות עצומה של סינפסות (Synapses) - נקודות המפגש שבין נוירונים - בשלב מוקדם של החיים כדי להתאושש מפגיעות אפשריות וכדי להתאים את עצמנו לסביבות משתנות. אבל (!) חיבורים רבים מידי יוצרים מעגלים עודפים שמפריעים ליעילות של פתרון בעיות מורכבות וחשיבה לוגית בשלבים מאוחרים יותר. אז מה המוח עושה? פשוט הורס חיבורים ומעגלים. אל תבהלו, לא מדובר בפציעה או בנזק - המוח שלנו ממש "מתוכנת" לעשות את זה כדי לייעל את הפעילות שלו. ירידה בכמות הסינפסות מביאה לפחות "פלסטיות" ויכולת הסתגלות, אך מעלה משמעותית את יעילות ה"ייצוג" והעיבוד המוחי. לתהליך הזה, שבו המוח שלנו מעלה את יעילות הפעילות שלו ע"י "קיצוץ" של כמות הסינפסות, יש שם די מגניב - "גִּיזּוּם עיצבי / סינפטי" (Neuronal / Synaptic pruning).

צפיפות סינפטית לפי גילאים. אחרי הלידה יש יצירה של קשרים רבים והפלסטיות עולה.
לאחריה, כחלק מתהליך ההתבגרות וההתייעלות, מתרחש גיזום (Pruning) וכמות החיבורים העודפים יורדת.
מקור: Rethinking the Brain, Families and Work Institutre, 1997

שני מחקרים קודמים מאת פרופ' פיינברג ועמיתיו הראו שהתנודות (גלי המוח) בזמן שלב השינה העמוקה ביותר שלנו - שמכונה "שינת גלים איטיים" (Slow wave sleep) - דועכות באופן עקבי בין הגילאים 9 עד 18. החלק התלול והמשמעותי ביותר של הדעיכה הזו מתרחש בין הגילאים 12 עד 16. כלומר, תהליך הגיזום (Pruning) הנדרש להתפתחות קוגניטיבית בוגרת מתרחש במקביל להתבגרות המינית. הממצאים החדשים מצביעים על כך שהצפיפות הסינפטית במעטפת המוחית (Cerebral cortex) מגיעה למקסימום בגיל 8 ומשם הולכת ופוחתת עם הגיל ובמקביל מאשרים (ומתעדים את העובדה) שהירידה התלולה אכן מתרחשת בין הגילאים 12 עד 16 שלאחריה קצב הדעיכה פוחת.

חלוקה לחמישה שלבים שאדם חווה בשינת לילה טיפוסית.
מקור: בלוג הפסיכולוגיה של אוניברסיטת מיניסוטה (University of Minnesota).

ולמה המחקר הזה חשוב? ראשית, הוא מאשר את העובדה שתהליך הגיזום אכן מתרחש בשלבים שחשבו שהוא מתרחש וזה מסייע לבסס תאוריות קיימות בנוגע להתפתחות המוח. שנית, לדבריו של פרופ' פיינברג המחקר מוכיח שאא"ג-שינה (EEG sleep analysis) היא גישה עוצמתית בניתוח התפתחות המוח אצל מתבגרים. כי בנוסף להיותה טכנולוגיה יחסית פשוטה ונגישה לשם הקלטת הפעילות החשמלית במוח, היא גם בעלות רמת דיוק גבוהה יותר ביחס לשיטות מגושמות יותר. לדוגמא, סריקת MRI מבנית לא הצליחה עד היום לזהות שינויים ברמה הזו במוח המתבגר בעוד שאא"ג הצליח לעשות זאת ביעילות. ומה בהמשך? צוות המחקר מקווה שהמידע יוכל לסייע לזהות את הגורמים הגנטיים וההורמונאליים שעומדים מאחורי השינויים הללו ובמקביל יהווה בסיס לפיתוח שיטות אבחון לבעיות התפתחות דוגמת סכיזופרניה (Schizophrenia) שלרוב מופיעות לראשונה אצל נערים ונערות בגיל ההתבגרות. לסיום, אשאיר אתכם עם קטע קצרצר (3 דקות) שבו פסיכולוגית השינה שלבי האריס (Shelby Harris) מסבירה בגדול מה קורה במוח שלנו בזמן שאנחנו ישנים, מדוע בכלל אנחנו זקוקים לשינה ומה יכול לקרות למוח אם הוא לא מקבל שינה.

קישור לידיעה: http://www.sciencedaily.com/releases/2013/03/130319102757.htm

הפרופיל האקדמי של פרופ' אירווין פיינברג: http://www.ucdmc.ucdavis.edu/psychiatry/ourteam/faculty/feinberg.html

הפניה למאמר המקורי: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23193115

קישור לקטע הוידאו: http://www.youtube.com/watch?v=tt3sG0p-Leg

מהעור אל המוח - תאי גזע ככלי נשק במלחמה נגד פרקינסון

לפני הפרטים, אפתח את הפוסט בהודעה קצרה. הפוסט הקודם שלי עסק בנקודת המפגש שבין רובוטיקה לנוירוביולוגיה והתמקד בעיקר בדבורת הדבש. אם מישהו מכם מעוניין לקרוא כתבה נוספת על התקדמות בתחום רק עם ג'וקים (כן כן. ג'וקים יכולים להיות גם מועילים, מסתבר. פיכס!) הוא מוזמן לפנות לקישור הזה. תודה רבה לקורא איתמר מימון על השיתוף.

לעסק! לראשונה, במסגרת מחקר שהובל ע"י מעבדתו של ד"ר סו-צ'ון זאנג (Su-Chun Zhang, Ph.D.) מאוניברסיטת וויסקונסין-מדיסון (University of Wisconsin-Madison), מדענים הצליחו להשתיל תאי עָצָב שעובדו מעורם של קופי רזוס (Rhesus macaque) לתוך מוחם וצפו בהם מתפתחים למספר סוגים של תאי מוח בוגרים (כולל נוירונים ותאי תמך שונים). לאחר שישה חודשים בלבד, התאים נראו נורמלים לחלוטין והדרך היחידה להבדיל ביניהם לבין תאי מוח מקוריים היתה ע"י תיוג שנעשה מראש באמצעות חלבון פלורוסנטי מיוחד שנושא את השם הפשוט "חלבון פלורוסנטי ירוק" (GFP - Green Fluorescent Protein). מדליק, נכון? לדבריה של מרינה אמבורג (Marina Emborg) השותפה למחקר של ד"ר זאנג: "זו הפעם הראשונה בה ראיתי, ביונק עליון שאינו אדם, שתאים משותלים הצליחו להשתלב בכזה היקף ועם תגובה כל כך מינימאלית של הגוף. והחלק הטוב ביותר הוא שלאחר שישה חודשים אפילו לא ראינו צלקת."

נוירון מתפקד שהוכן ע"י צוות המחקר ושהושתל בו הגן המקודד ל- GFP.
כל הזכויות שמורות ל- Yan Liu and Su-Chun Zhang, Waisman Center, University of Wisconsin–Madison

מה התהליך כלל בדיוק? התאים המושתלים הגיעו מתאי גזע המכונים "תאי גזע פְּלוּרִיפּוֹטֶנְטִים אִינְדוּקְטִיבִיים" (iPSCs - Induced Pluripotent Stem Cells). מאחורי השם המפוצץ הזה עומד עקרון פשוט לתיאור אך קשה לביצוע. וודאי שמעתם על תאי גזע שנלקחים מעוברים. בניגוד אליהם, במקרה הזה לוקחים תאים בוגרים ממקומות מסויימים בגוף (לדוגמא מהעור) ובאמצעים ביוכימיים שונים "מכריחים" אותם לבטא או להשתיק גנים מסויימים כך שיחזרו למצב של "תא גזע". לאחר מכן התאים הללו יכולים להיות משותלים למקומות שונים בגוף ושם בהתאם לסביבתם (בין השאר) הם מתפתחים ומתמיינים לתא המתאים לרקמה המקומית.

המהלך הכללי של הניסוי. כל הזכויות שמורות לכותבי המאמר המופיע בסוף הפוסט.

אז מה עשו ספציפית במחקר הזה? כאן השתמשו בקופים הסובלים מפגיעה באזור במוח בשם "החומר השחור" (Substantia nigra), המעורב בין השאר במטבוליזם של נוירוטרנסמיטר בשם דופמין (Dopamine) שהוא חומר הדרוש ליצירת תנועה מסודרת. אנשים הסובלים מפגיעה באזור זה של המוח לוקים במחלת תנועה המוכרת לנו בשם "מחלת פרקינסון" (Parkinson's disease) וכך גם עם הקופים המשתתפים במחקר. לקחו ביופסיה מעורם של הקופים, בודדו מהם תאים המכונים "פיברובלסטים" (Fibroblasts) - בעברית "תאי סיב" - והמירו אותם באמצעות הטכנולוגיה הזו ל"תאי אב עצביים" (Neural progenitor cells). תאים אלו קרובים בכמה צעדים לעבר מצב של "תאי גזע". את התאים הללו השתילו באזור הפגוע במוחם של הקופים באמצעי ניתוח משוכללים (שכללו בין השאר תמונת MRI בזמן אמת) ובהמשך, לצד החלמת הקופים מן הניתוח, הם התמיינו לאט לאט לכדי מספר סוגים של תאי מוח - ביניהם גם תאי עצב שמייצרים דופמין.

הפגיעה האופיינית באזור ה"חומר השחור" (Substantia nigra) בפציינטים הסובלים ממחלת פרקינסון.

התמונה נלקחה ממערכת הרפואה של אוניברסיטת מרילנד (University of Maryland).

סימן מעודד נוסף במחקר הזה היה העדר כל סימן להתפתחות סרטן, שהוא סכנה פוטנציאלית בעת השתלה של תאי גזע. לדבריו של ד"ר זאנג, כשהביט על התאים אמר ש- "המראה שלהם נראה נורמלי לחלוטין ואף השתמשנו בנוגדנים כדי לנסות לאתר סמנים של חלוקה מהירה (כפי שקורה במקרים של סרטן) אך לא מצאנו אף עדות לכך. ראינו שהתאים הפכו לתאי עצב (Neurons) עם שלוחות הולכה ארוכות ומרכיבים נוספים המצביעים על התבגרות תקינה ובלתי-סרטנית, ממש כפי שציפינו".

מעמסת מחלת פרקינסון בעולם. נמדד בשנות-אדם לכל 100,000 תושבים (מתוקנן לפי נכות). הנתונים נכונים לשנת 2004.

המחקר הזה, כפי שוודאי ברור לכם, מהווה צעד מרשים במלחמה נגד מחלת הפרקינסון שעומדת במקום השני ברשימת המחלות הנוירודגנרטיבית הנפוצות ביותר (במקום הראשון עומדת מחלת אלצהיימר) כשנוכחותה באוכלוסייה המתועשת עומד על כ- 0.3% בכל נקודת זמן. רמת הסיכון למחלה עולה ככל שהגיל עולה - נוכחותה עולה לכדי 1% מעבר לגיל 60 ולכדי 4% מעבל לגיל 80. אך בינתיים הממצאים מוכיחים עיקרון בלבד. למה הכוונה? החוקרים לא השתילו מספיק תאי עצב במוחם של הקופים כדי לשפר את מצבם (כלומר, המחקר נעשה ברמת התא והרקמה ולא ברמת האורגניזם השלם). בנוסף, למרות שהממצאים מבטיחים מאוד, טכניקת ההשתלה של תאי גזע שכאלו דורשת עוד הרבה עבודה כולל מענה על שאלות פתוחות כגון: מה תהיה ההשפעה על הסימפטומים, עד כמה הטיפול בטוח, ואילו תופעות לוואי אפשריות עלולות להתרחש.

אך למרות כל הסייגים הללו, המחקר הוא בעל ערך יקר. אנחנו יודעים כעת שלפחות עקרונית ניתן להשתמש בתאים של המטופל הסובל מהמחלה כדי לטפל בו. זה צעד נוסף לעבר אידאל שהרפואה בכל העולם שואפת לצעוד לעברו המכונה "רפואה מותאמת אישית" (Personalized Medicine) שבו כל טיפול מותאם לצרכיו ולרגישותו של הפציינט (ושעליו נרחיב בפוסט אחר).


קישור לידיעה: http://www.sciencedaily.com/releases/2013/03/130314124605.htm
קישור לפרופיל האקדמי של ד"ר זאנג: http://www.waisman.wisc.edu/people/pi/Zhang_Su-Chun.html
הפניה למאמר המקורי: http://www.cell.com/cell-reports/abstract/S2211-1247(13)00075-2
קטע וידאו המסביר על החלבון הירוק הפלורוסנטי: http://www.youtube.com/watch?v=ZsLJEZTlW9I

מה מקבלים משילוב של דבורה ורובוט?

צבא של רובוטים עצמאיים! אני יודע שזה נשמע כמו התחלה של סיפור מדע בדיוני, אבל זה לגמרי אמיתי. ברוכים הבאים לעולם "רכבי האוויר המזעריים האוטונומיים" (AMAV - Autonomous Micro Air Vehicles). מדובר בתת-משפחה של כלי טיס בלתי מאוישים שמוכרים לרובנו מאפליקציות צבאיות כמו מזל"טים. אבל רוב כלי הטיס הללו הם יחסית גדולים, שוקלים מאות קילוגרמים ודי מגושמים. המזל"טים שאנחנו מכירים הם אפילו לא אוטונומיים, כלומר הם דורשים צוותי טיסה גדולים שכוללים טייסים, תצפיתנים ועוד, רק שבמקום שהם ישבו במטוס הם יושבים בחדר ממוזג על הקרקע מול מסך מחשב.

משפחות וסוגים של כלי טיס בלתי מאוישים מסודרים לפי מסה.

לעומת זאת לפי מה שאפשר לראות בתמונה ה- AMAVs (נזכיר שוב, "רכבי אוויר מזעריים אוטנומיים") הם קטנים הרבה יותר, זריזים מאוד והכי חשוב יכולים לפעול באוטונומיה - ללא צוות או מחשב מרכזי שמבקר אותם ומחלק להם הוראות. אבל אנחנו לא חייבים "להמציא את הגלגל", כי האבולוציה חשבה על הדברים האלה הרבה (הרבה הרבה) לפנינו. וזה מביא אותנו לייצור הנפלא הזה, כמו שוודאי ניחשתם - דבורת הדבש (Honey Bee).

האבולוציה עשתה את זה קודם - דבורת הדבש (Honey Bee)

דבורת הדבש היא ייצור מרתק. הן חיות בהרמוניה בקהילות גדולות, מתחלקות לקבוצות קטנות יותר ובהן חלק מהפועלות יוצאות למשלחות יומיות לאיסוף נקטר ואבקנים מפרחים. לא רק שאנחנו יכולים ללמוד מהן, כבר למדנו מהן בעבר! מחקרים קודמים כבר הצביעו על כך שהשיטה שבה דבורים מבקרות את הפרחים יכולה ללמד אותנו איך לבצע משימות ביעילות גבוהה יותר כמו בניית רשתות מחשבים. ועכשיו מדענים מהאוניברסיטאות שפילד (Sheffield) וססקס (Sussex) מקווים ליצור מודל ממוחשב של מוח הדבורה ולהשתמש בו כדי לשלוט ב- AMAVs ללא מחשב מרכזי. ממש כפי שהדבורים עפות זו לצד זו ומתאמות את תעופתן ופעילותן מבלי שתהיה "עמדת פיקוד" בסביבה.

אב הטיפוס של "רובוביז" (RoboBees) מאוניברסיטת הארווארד. התמונה נלקחה מ- http://robobees.seas.harvard.edu/

הם קוראים למחקר שלהם "פרוייקט המוח הירוק" (Green Brain Project), שזו מחווה לפרויקט השאפתני של IBM שמכונה "פרויקט המוח הכחול" (Blue Brain Project) שבו מנסים לבנות מודל ממוחשב של המוח האנושי. אבל בצוות שלנו, צוות "המוח הירוק", עובדים על מוח הדבורה רק שלא באמת מנסים למפות ולחקות אותו על כל מרכיביו. במקום זאת הצוות יבנה מודלים של המערכות במוח הדבורה השולטים בראייה ובחוש הריח. הבדל נוסף מצוות "המוח הכחול" הוא שבפרויקט שלנו לא משתמשים במחשבי-על אלא במרכיבים יחסית פשוטים שיוכלו להביא לביצועים הנדרשים באמצעות מעבד של מחשב ביתי. מערכות כאלו יוכלו אז למצוא את דרכן לרובוטים מזעריים כמו לדוגמא אב הטיפוס המגניב המופיע בתמונה למעלה ומכונה בשם המקסים  "רובובי" (RoboBees) ושנמצא כעת תחת מחקר ופיתוח באוניברסיטת הארווארד (Harvard University).

ולמה המחקר הזה שימושי? במידה והפרויקט יצליח הוא יפגוש את אחד האתגרים הגדולים ביותר של המדע כיום: הניסיון לבנות מוח רובוטי שיכול לבצע משימות מורכבות באופן דומה למוח חייתי (כמו שלנו, אל תשכחו שגם אנחנו חיות). משימות שהרובוט ידרש לבצע יכולות לדוגמא לכלול מציאת מקורות של ריחות מסוימים ולזהות פרחים, לסייע לנו בזיהוי של דליפות גז ממקורות שונים, להיכנס למבנים שקרסו בעקבות רעידות אדמה ולאתר ניצולים ואף לסייע בתפקידים שמולאו ע"י הדבורים עצמן (כמו האבקה) היות ואוכלוסיית הדבורים העולמית הולכת ונעלמת (וזה נושא כאוב לפוסט ביום אחר).

לסיום, אם יש לכם 16 דקות פנויות, אני ממליץ לכם בחום רב לראות את ההרצאה המדהימה הזו מאת ד"ר ויג'אי קומאר (Vijay Kumar). היא מלאה בהדגמות ליכולות של רובוטים שהוא כבר יצר במעבדה שלו, לאפליקציות שלהם, טריקים ולהטוטים שהם יכולים לבצע ויש אפילו הפתעה משעשעת בסוף שכוללת את הרובוטים האלו.


קישור לידיעה: http://www.gizmag.com/bee-brain-model-flying-robots/24385/
קישור לידיעה שניה בנושא: http://www.shef.ac.uk/news/nr/green-brain-honey-bee-model-sheffield-university-1.212235
קישור לידיעה שלישית בנושא: http://gigaom.com/2012/10/01/researchers-using-ai-to-build-robotic-bees/
אתר פרויקט "רובוביז": http://robobees.seas.harvard.edu/
וידאו ההרצאה: http://www.youtube.com/watch?v=4ErEBkj_3PY

הנחת קיומו של "החלקיק האלוהי" מתחזקת

צעד נוסף לעבר גילוי "החוליה החסרה" בהבנה שלנו לגבי הייקום. ביולי 2012 בעקבות הפעילות המחקרית המאומצת במאיץ ההדרונים הגדול (LHC - Large Hadron Collider) - מאיץ החלקיקים גבה-האנרגיה והגדול ביותר בעולם הממוקם במרכז המחקר CERN על גבול שווייץ-צרפת - הוכרז על גילויו (בדרגת וודאות מסויימת) של בוזון היגס (Higgs Boson) המוכר גם בשם "החלקיק האלוהי" (The God Particle). עם זאת, נדרשו בדיקות נוספות כדי לוודא יותר את התגלית. המאיץ הזה מהווה את הניסוי הגדול ביותר בעולם והוא תוכנן לשלוח זרמים של חלקיקים תת-אטומיים סביב "מסלול מירוץ" באורך 27 ק"מ ולגרום להם להתנגש זה בזה במהירות האור (!!!). בתוך המאיץ ממוקמים שני גלאים עצומים בגובה של 7 קומות כל אחד, שמקליטים את ההתנגשויות הללו עם יכולת צילום של 40 מליון תמונות בכל שניה! לאלו שפחות מתמצאים בפיזיקה ולא מכירים את החלקיק, הישארו איתנו - בהמשך הפוסט אסביר במה מדובר.

The Large Hadron Collider

בועידת מוריונד (Moriond Conference) היום, צוות שיתוף הפעולה המחקרי (ATLAS and CMS) שבמאיץ הציג תוצאות ראשוניות חדשות שמבהירות יותר את אופיו של החלקיק שהתגלה בשנה שעברה. התוצאות שהתקבלו בעקבות ניתוח של פי 2.5 יותר מידע מזה שהיה קיים בשנה שעברה (ותאמינו לי, הפיזיקאים האלה יודעים לצבור כמויות מגוחכות של מידע שצריך לנתח אחר כך) גורמות לחלקיק שהתגלה להראות יותר ויותר כמו בוזון היגס. עם זאת, פתוחה עדיין השאלה האם בוזון היגס משתייך למודל הפיזיקאלי הסטנדרטי (Standard Model) של פיזיקת החלקיקים - התאוריה המובילה העוסקת בכוחות המעורבים בדינמיקה של חלקיקים תת-אטומיים - או שהוא פשוט מהווה את הבוזון בעל המסה הפחותה ביותר שנצפתה בתאוריות החורגות מהמודל הסטנדרטי. וכדי לענות על השאלה הזו, יידרש לפיזיקאים עוד זמן.

אוקיי אוקיי - מה זה בכלל חלקיק היגס? בשנת 1964 הפיזיקאי פיטר היגס (Dr. Peter Higgs) לקח כמה רעיונות שהתפתחו באותה תקופה, הוסיף כמה תובנות משלו והציע את קיומו של שדה אנרגטי המפוזר בייקום כולו - המכונה כיום בשם "שדה היגס" (The Higgs Field). מדוע הוא הציע את הרעיון הזה? מכיוון שאף אחד לא הבין את הסיבה לכך שחלקיקים תת-אטומים מסויימים הם בעלי מסה גדולה בעוד שאחרים הם בעלי מסה נמוכה עד בלתי-קיימת. לפי התאוריה, השדה האנרגטי שפרופ' היגס הציע נמצא באינטראקציה עם החלקיקים הללו ובכך נותן להם מסה (כן, אני יודע שזה נשמע מוזר. כבר אמרתי שפיזיקאים הם מוזרים?).

פרופסור פיטר היגס עם התיאור של "מודל היגס". תמונה מאת מורדו מקלוד (Murdo Macleod).

אז חלקיקים שנמצאים באינטראקציה רבה עם השדה יהיו בעלי מסה גדולה ואילו חלקיקים שימצאו באינטראקציה פחותה יהיו בעלי מסה פחותה. בניגוד לאינטואיציה, שהיתה מציעה שחלקיקים גדולים יותר יהיו כבדים יותר מבחינת מסה, המצב בכלל לא כזה. גודל אינו מהווה ערובה לאינטראקציה עם השדה. אם שדה היגס לא היה קיים - לחלקיקים כלל לא היתה מסה.

אבל אנחנו לא שומעים על "שדה היגס" בתקשורת אלא על "חלקיק היגס" או "בוזון היגס". אז מה ההבדל? למעשה שני המרכיבים הללו משלימים זה את זה. המרכיב הבסיסי והקטן ביותר של שדה היגס, הוא חלקיק היגס. ננסה לדמיין באנלוגיה בריכת מים. המים מהווים "שדה רציף וללא חורים", אנחנו קופצים לתוכם ויכולים לשחות או לצוף. אבל עם זאת, המים מורכבים ממרכיבים בסיסיים רבים שכולנו שמענו עליהם בבית הספר - מולקולות שמורכבות משני אטומי מימן ואטום חמצן אחד (H2O). אם אתם רוצים הסבר נחמד יותר (שממנו נובעת רוח ההסבר שלי), אני ממליץ על קטע הוידאו הבא. רק סייג קטן - קטע הוידאו הועלה ביולי 2011, שנה לפני שקיום החלקיק הוכרז רשמית.

לדבריו של ג'ו אינקנדלה (Joe Incandela), הדובר מטעם צוות המחקר: "התוצאות הראשוניות של המידע מאז 2012 הן נפלאות וכבר ברור לנו שאנחנו מתמודדים עם בוזון היגס, למרות שיש לנו עוד דרך ארוכה עד שנברר בדיוק באיזה בוזון היגס מדובר". ג'ו הוסיף ואמר ש- "התוצאות החדשות היפות הללו מייצגות את המאמץ העצום שנעשה ע"י אנשים שמקדישים את עצמם לחלוטין למחקר והן מצביעות על תכונות המתאימות למודל הסטנדרטי".

תמונה ממוחשבת של ניתוח התוצאות, מרץ 2013
Image © CERN, for the benefit of the ATLAS collaboration - for terms of use see http://cern.ch/copyright

ומה הלאה? כדי לוודא לחלוטין שהוא אכן משתייך למודל הסטנדרטי על צוות המחקר לבצע, בין השאר, מדידות מדוייקות של קצב הדעיכה (Decay Rate) של החלקיק לכדי חלקיקים אחרים. ורק כדי להבהיר לכם כמה קשה לעבוד עם חלקיקים קטנים כאלה, תצפית של חלקיק היגס היא כל כך נדירה עד שנדרשות טריליון (שזה 1 עם 12 אפסים אחריו...) התנגשויות במאיץ כדי לצפות באירוע שכזה. לכן איסוף של המידע הנדרש כדי לבצע את המחקר הזה יקח עוד ניסויים רבים. נחזיק אצבעות שהתוצאות תהיינה מדוייקות ומרגשות!

הידיעה נלקחה מעמוד הפייסבוק הרישמי של הסוכנות האירופאית למחקר אטומי (CERN) שכתובתו היא: https://www.facebook.com/cern
קישור לידיעה: http://home.web.cern.ch/about/updates/2013/03/new-results-indicate-new-particle-higgs-boson
ידיעה נוספת בנושא: http://www.huffingtonpost.com/2013/03/14/higgs-boson-discovery-confirmed-cern-large-hadron-collider_n_2874975.html
הוידאו המסביר על החלקיק: http://www.youtube.com/watch?v=RIg1Vh7uPyw

עדות ראשונה לתנאים שאיפשרו חיים על מאדים

לפני הכל בואו נבהיר עניינים: לא מדובר על ראיות לקיום חיים בעבר על מאדים. הממצאים של נאס"א הם עדות גיאולוגית לכך שאזור מסוים במאדים ככל הנראה כלל תנאים מתאימים לקיום חיים.

עכשיו אחרי שחיברנו את הכותרת הסנסציונית הזו לקרקע, בואו נראה במה מדובר. זוכרים את הרובוט "סקרנות" (Curiosity rover)? מה, לא? אז נזכיר לכם. "קיוריוסיטי" הוא רכב מחקר רובוטי של נאס"א שהונחת על פני מאדים ב- 06 באוגוסט 2012 במטרה לבחון גורמים שונים של כוכב הלכת כמו האקלים שלו, הגיאולוגיה שלו ואף לחפש אחר תנאים שאפשרו (או שמאפשרים היום) קיום חיים. אם לא יצא לכם לשמוע על או לראות את רגעי הנחיתה שלו, אני ממליץ לכם בחום לבחון את קטע הוידאו הקצר הזה שמתאר את הרגעים מורטי העצבים שבחדר המצב של נאס"א בזמן הנחיתה.

מפת הפעילות של "קיוריוסיטי". אזור המחקר מוקף בעיגול.

בימים האחרונים צוות המומחים של משימת המאדים בנאס"א הודיע על ממצאים שמצביעים על כך שאזור "מפרץ ילונייף" (Yellowknife Bay) היה ככל הנראה אזור סופי שניקז לתוכו מערכת נהרות עתיקה ושהוא כולל מרכיבים כימיים היכולים לספק תנאים ידידותיים למיקרואורגניזמים. לדבריו של דיוויד בלייק (David Blake) החוקר הראשי לכימיה ומינרולוגיה של משימת המחקר: "מדובר בסביבה הידידותית לחיים היחידה שתוארה ותועדה בוודאות מלבד כדור הארץ". מרגש!

תמונה ממצלמת ה"קיוריוסיטי" - 4 אזורים בסלע שהיוו אופציות לקדיוח ובדיקה. הנקודה שנבחרה מסומנת בצהוב.

באיזה ממצאים מדובר ואיך הגיעו אליהם? ב- 8 לפברואר, הקיוריוסיטי השתמש במקדחה המובנית שלו כדי לקדוח בסלע בשם "ג'ון קליין" (John Klein). כן כן, לסלע הזה יש שם. הוא נקרא כך לזכרו של אחד מהמנהלים הקודמים של מעבדת המחקר של מאדים (MSL - Mars Science Laboratory) שנפטר ב- 2011.

"כפית אבק" - תמונה ממצלמת ה"קיוריוסיטי" של דגימת הקידוח.

האבקה שנאספה מהקידוח הזה, שכמותה שקולה בערך לכפית של חומר, עברה עיבוד וניתוח ע"י מערכות הרובוט (שכללו בעיקר שימוש בקרני רנטגן וניתוח ספקטרופוטומטרי, אם זה ממש מעניין אתכם). ומה הממצאים? הבדיקות זיהו עקבות של גופרית, חנקן, מימן, חמצן, זרחן ופחמן (sulfur, nitrogen, hydrogen, oxygen, phosphorus and carbon) - כמה ממרכיבי המפתח הכימיים לקיום חיים. ואף יותר מעניין מזה, מסתבר שהסלע בו קדחו הוא למעשה מסוג סלע-בוצי (Mudstone), כלומר סלע שנוצר מהתקשות של בוץ ומכיל בתוכו חֵמָר (Clay) וסידן גופרתי (Calcium sulfate), דבר שיכול להווצר רק בסביבה בעלת חומציות נייטרלית ומליחות נמוכה יחסית - במילים אחרות, ידידותי למדי לחיים.

תמונה ממצלמת "קיוריוסיטי". במרכז - חור הקידוח בסלע המכיל "חומר אפור בלתי-מחומצן".

עד כמה ידידותי? ג'ון גרוצינגר (John Grotzinger), מדען מפרוייקט מעבדת המדע של מאדים שבמכון המדע של קליפורניה (California Institute of Technology) אמר: "מצאנו סביבה ניתנת לאיכלוס כל כך ידידותית שכשהיו בה מים, אם הייתם בסביבה - הייתם יכולים לשתות אותם". בניגוד לממצאים שאנחנו רגילים לחשוב עליהם כשאנחנו שומעים את המילה "מאדים", האבקה לא היתה אדומה אלא אפורה והחומר שבה היה בלתי-מחומצן. מרכיבים כאלו יכולים להמצא בשימוש (ונמצאים בשימוש על כדוה"א) של "מיקרואורגניזמים ליתוטרופיים" (Lithotroph) שזו דרך מפוצצת לומר שהם יודעים להשתמש בחומרים אנ-אורגאניים בסלעים כדי לייצר אנרגיה.

והנה מצאנו 2 כוכבי לכת במערכת השמש שלנו בלבד שמכילים רמות שונות של תנאים היכולים לתמוך בחיים. ועכשיו הגיע הזמן להביט קדימה לעבר אינספור כוכבי הלכת ביקום שלנו ולהמשיך לחפש, עם קצת יותר ביטחון, אזורים נוספים היכולים לתמוך בחיים.

קישור לכתבה: http://www.sciencedaily.com/releases/2013/03/130312131746.htm
מידע נוסף על הממצאים ניתן למצוא בקישורים הבאים:

1. http://www.nasa.gov/mission_pages/msl/news/msl20130209.html
2. http://www.nasa.gov/mission_pages/msl/news/msl20130220b.html

אתר מעבדת המדע של מאדים:  http://mars.jpl.nasa.gov/msl/

פורסים כנפיים והורגים חיידקים

תכירו את הסִיקָדַה (Cicada) המוכרת גם בשם "הסִיקָדַה שקופת הכנף" (Psaltoda claripennis). אלה חרקים עם עיניים גדולות וכנפיים שהן בדר"כ שקופות ובעלות רשת "וורידים" ענפה (שימו לב שלחרקים אין בדיוק דם כמו שיש לנו, אבל זה לפרק אחר). אלה (כמוני) שרואים חרקים וחוטפים צמרמורת וחלחלה וודאי ישאלו - למה, למען השם, אתה מראה לנו את הייצורים המבחילים האלה? שאלה טובה, עם תשובה טובה. מסתבר שיש לנו מה ללמוד מהם על מלחמה בבקטריה (חיידקים) שמהווים בעיה אמיתית בחיי היום-יום שלנו. ויש לנו אפילו קטע וידאו קצר שמדגים איך זה קורה!

קבוצת מחקר בינלאומית שמשלבת מדענים מספרד ומאוסטרליה גילו לטענתם את המקרה הראשון של חומר ביולוגי (Biomaterial) שיכול להשמיד חיידקים במגע מיידי ובהתבסס אך ורק על המבנה הפיזיקאלי של החומר. למה הכוונה? בדר"כ, כשרובנו חושבים על "להרוג חיידקים" אני חושבים על שימוש בחומר פעיל ביולוגית, כמו לקבל מרשם לאנטיביוטיקה מהרופא או לשתות/לאכול איזו תרופת סבתא שמתיימרת לעבוד. לדוגמא, הסוג המוכר ביותר של אנטיביוטיקה - פניצילין (Penicillin) - נקשרת לדופן של החיידקים ומונעת מהם לחבר יחידות חדשות שלו לשם תיקון וגדילה, ולכן הם מתים. אבל כאן לא מדובר על התאמה, או קשירה - אלא על מבנה פיזי בלבד.

איך זה עובד? "קצת כמו להידקר מקוצים". כשמסתכלים על כנפי הסיקדה באמצעות מיקרוסקופ, רואים שיש עליהן מערך עצום של מבנים דקים להפליא, מעין קוצים אבל עם חוד קהה. כאשר החיידקים נוחתים על המערך הזה, הם לא מתפוצצים כמו שהייתם יכולים לדמיין באסוסיאציה ראשונה, אלא קורה משהו אחר. הם נדבקים לקצה העליון ולאט לאט נקרעים לחתיכות כאשר הממברנה שלהם - מעטפת התא - נמשכת כלפי מטה בין הקוצים. אפשר לראות את זה בקטע הוידאו הבא:

עקרון הפעולה של מערך הקוצים - החיידק קורס בין הקוצים באופן הגורם לקרע במעטפת.

מקור: ערוץ ה- YouTube של מגזין Nature.

מגניב נכון? אם נתאר את זה בצורה פשוטה יותר, העיקרון די דומה למצב בו בלון מלא מים נוחת על מסמרים קהים. החוד אמנם לא מספיק חד כדי לנקב את הבלון, אבל לאורך זמן כובד המים בתוך הבלון דוחף את ה"עור" של הבלון כלפי מטה בין המסמרים ומותח אותו עוד ועוד עד לנקודת קריעה. בבלונים - המים נשפכים ואנחנו קונים לרוני רון עוד בלון. בחיידקים - קצת יותר מָקַבְּרִי, התכולה הפנימית שלהם נשפכת והם מתים.

וזו עוד הזדמנות ללמוד על הטירוף הקל שבו לוקים מדענים כאלה. כדי להיות בטוחים לחלוטין שזה האופן שבו החיידקים מתים, המדענים עשו את הדבר הבא - הם לקחו חיידקים ובישלו אותם בגלי מיקרו - כלומר מיקרוגל - למשכי זמן שונים כדי לשנות את האלסטיות של המעטפת שלהם ואז זרקו אותם על הכנפיים כדי לראות מי שורד טוב יותר. באופן לא מפתיע, אלו שהיו יותר אלסטים שרדו פחות טוב ואלו שהיו נוקשים יותר, שרדו הרבה יותר טוב. זה לא משנה שהתוצאה היתה צפויה - מי מוותר על הזדמנות לדחוף דברים רנדומאליים למיקרו?

אימא שלכם לא סתם אומרת לשטוף ידיים אחרי שאתם הולכים לשירותים.
מקור: New York Times

ולמה המחקר הזה חשוב? הממצאים האלו חשובים בתחום המחקר של מחלות מדבקות (Infectious Diseases) ומהווים תקדים לפיתוח של חומרים דומים באופן סינתטי כדי להגן עלינו מחיידקים. אנחנו אמנם לא נמהר ללבוש מערכי קוצים כאלה על עצמנו, אבל יש לכך יישומים פוטנציאליים חשובים. לדוגמא, בבתי חולים קיימת בעיה קשה של חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה ופעמים רבות אנשים נכנסים פחות חולים מאשר שהם יוצאים. מדענים מחפשים כל הזמן דרכים חדשות להלחם בחיידקים הללו והממצא הזה עשוי לאפשר לפתח כיסויים למשטחים שונים כמו ידיות של דלתות, מעקי בטיחות לאורך המסדרונות וכו' - ובכך למנוע מעבר של חיידקים (ואולי, יום אחד, ווירוסים?) בין אנשים.

קישור לכתבה: http://phys.org/news/2013-03-cicada-wing-bacteria-contact-video.html
קישור לקטע הוידאו: http://www.youtube.com/watch?v=eIwj_ThMf4Q
הפניה למאמר המקורי: http://www.cell.com/biophysj/abstract/S0006-3495(13)00003-9

דיאלוג ריחני

נלקח מאתר: ScienceDaily קרדיט על התמונה: Maslov Dmitry/Fotolia

כשאנחנו מורידים את הכלבים שלנו לטיול, או מפגישים בין החתול שלנו לחתול חדש, זה לא יהיה מוזר אם הם ירחרחו זה את זה. העובדה הזו היתה ידועה כמובן גם לחוקרים במשך שנים, אבל לאחרונה מסתבר שלפעולת הריחרוח (Sniffing) - להלן "הסנפה", אבל בקטע תמים - יש תפקיד נוסף. במחקר שפורסם לאחרונה, החוקר ד"ר דניאל ווסון (Daniel W. Wesson, Ph.D.) מהפקולטה לרפואה שבאוניברסיטת ווסטרן-ריזרב (Western Reserve University) גילה שחולדות מסניפות אחת את השניה כדי לאותת על היררכיה חברתית ובכך מונעות התדרדרות להתנהגות אגרסיבית.

אז מה בדיוק קרה במחקר הזה? עד היום היה ידוע שחולדות, בדומה לבני אדם, חיות בהיררכיה חברתית מורכבת. ד"ר ווסון השתמש בשיטות שונות בכדי לעקוב אחר התנהגותן של החולדות וגילה שכאשר שתי חולדות מתקרבות זו לזו החולדה הדומיננטית יותר הפגינה את השליטה שלה ע"י הסנפה בתדירות גבוהה יותר. החולדה הפחות דומיננטית, לעומת זאת, הפגינה את הנחיתות היחסית שלה ע"י הסנפה בתדירות פחותה.

נלקח מתוך המאמר המקורי (ראה מטה). השוני בתדירות לפי דומיננטיות היררכית ואופן ריחרוח.

כאן עולות שתי שאלות מעניינות שלאחת מהן מתייחס המאמר ולשניה לא -

1. מה היה קורה אם החולדה הנחותה לא היתה משחקת את המשחק ופשוט מסרבת להסניף בתדירות נמוכה? ד"ר ווסון בדק את זה וגילה שהאינטראקציה בין החולדות במקרה כזה התדרדרה במהירות להתנהגות אגרסיבית.
2. מה לגבי "זיוף"? כלומר, למה שחולדה נחותה יותר לא תסניף מהר יותר ותתנהג כאילו היא דומיננטית יותר? לכך המאמר לא מתייחס ובצדק. יש לכך הסברים אבולוציונים וזה נושא מעניין שאקדיש לו פוסט בעתיד. אתם מוזמנים להרהר בזה בעצמכם בינתיים. :)

התאוריה של ווסון היא שהחולדה הדומיננטית למעשה משדרת מסר של "הימנעות מקונפליקט", בדומה להתנהגות של קוף גדול שנכנס לחדר ומכה באגרופים על החזה שלו כדי להפגין עליונות. הפגנת ההיררכיה חוסכת "אי-הבנות" שעשויות להתדרדר לפציעות פיזיות מיותרות. לדבריו של ד"ר ווסון, הגילוי הזה מצביע שייתכן שהריחרוח מהווה תקשורת בחיות רבות אחרות (כולל חיות המחמד שלנו) באופן שלא שמנו לב אליו עד היום - מהסיבה הפשוטה שבני אדם לא משתמשים בריחרוח בדיוק באופן הזה (אלא אם הם ממש... אבל ממש מוזרים).

ולמה המחקר הזה חשוב? זו התגלית הראשונה לסוג חדש של תקשורת בחולדות מאז גילוי התקשורת העל קולית (Ultrasonic Vocal Communication) בשנת 1970. אם התנהגות חברתית כזו נפוצה בחיות, ייתכן שהמעגלים המוחיים שלהם רלוונטיים גם אצלינו למרות השינויים המסויימים שהם עברו. ואם נבין את המעגלים הללו, נוכל להבין את האופן שבו מחלות נוירולוגיות עשויות לפגוע ביכולת שלנו לנהוג כראוי בהקשרים חברתיים שונים - וזה צעד לא רע בדרך לעזור לסובלים מבעיות מהסוג הזה.


קישור לכתבה: http://www.sciencedaily.com/releases/2013/03/130307145105.htm
הפניה למאמר המקורי: http://www.cell.com/current-biology/abstract/S0960-9822(13)00153-X