זה כן ביג דיל - הגודל קובע

”ייתכן מאוד [...] שישנן בחירות של נקבות את בני-הזוג שלהן, טרם ההזדווגות, המתבססות באופן ישיר על המאפיינים של איברי המין שלהם. לפני קיום הלבוש, הפין האנושי היה בולט בפני בנות זוג פוטנציאליות. ההבחנה הזו הביאה להצעות הגורסות כי גודל הפין האנושי התפתח, לפחות בחלקו, בשל העדפותיהן של נשים“. כן כן, המילים הללו מופיעות בפתיח של מחקר שפורסם בפברואר האחרון בז'ורנאל המדעי של האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב (PNAS). המחקר חיפש להראות שגודל הפין פועל בשילוב עם שני גורמים נוספים - (1) צורת הגוף ו- (2) גובה הגוף - לקביעת מידת המשיכה המינית (Sexual attractiveness) של גבר. נשים - אתן כנראה לא תיהיו מאוד מופתעות. גברים - הכינו את הסרגלים שלכם.

"לא נו, זה לא באמת האורך. אני אומר לך - היה ממש קר בחוץ"
מקור: בלוג TotallyAwesomeName

מה עשו במחקר? קבוצת מדענים אוסטרליים (שככל הנראה שתו ועישנו משהו לפני שהחליטו על המחקר הזה...) אספו קבוצת מדגם של 105 נשים אוסטרליות הטרוסקסואליות. כל אחת מהנשים התבקשה לצפות בכ- 50 דגמים תלת-מימדיים של גברים שנוצרו ע"י מחשב וכללו ערכים שונים של שלושת משתני המחקר שלנו (נזכיר, אורך הפין, גובה ומבנה הגוף). למקרה שתהיתם (כמובן שתהיתם, אתם עדיין קוראים את הפוסט הזה) איך קבעו את אורך הפין בדיוק - אז רק שתדעו שהמידה נקבעה במצב שהוא אמממ... אהמ... "במנוחה". כמובן שהמדענים לא סיפרו לנשים המשתתפות שהמחקר נוגע לגודל הפין, הן פשוט התבקשו למיין את הדגמים הללו בסדר שמייצג עד כמה הם מושכים (מ"קח אותי עכשיו" ועד "שמישהו יעזור לו, הוא צריך שיפוצניק". למרות שאני מודה שקצת פילפלתי את המינוח).

רק שתדעו, שזה ממש לא יפה שאתה מגחכים ככה כשאתם מסתכלים על התמונה הזו.
מקור: המאמר המופיע בתחתית הפוסט.

ומה התוצאות אמרו? "הפתעה גדולה", נמצא שלגודלו של הפין "במצב רפוי" (Flaccid penis size) יש השפעה מובהקת על מידת המשיכה לגבר. גברים עם פין ארוך יותר דורגו כמושכים יותר. אבל הנה משהו מעניין, לאורך הזה היה גבול. במילים אחרות, ארוך זה טוב, אבל לא להתפרע. מעבר לאורך מסויים הפין הופך למעט "מאיים מידי" ומידת המשיכה לגבר פשוט פוחתת. רוצים להמר מה גבול האורך הזה? מתסבר שהוא עומד (LOL, אמרתי "עומד") על כ- 7.6 ס"מ. ובאופן קצת מצחיק, המדענים טורחים לציין מייד לאחר הממצא הזה שמדובר בגודל שנמצא מתחת לאורך הפין הממוצע של גברים איטלקים. בנוסף, אפילו נמצא קשר בין זמן החוויון (כלומר, הזמן שאישה ביזבזה בלבהות בתמונה מסויימת כשחיוך טיפשי מרוח על הפנים שלה) לבין אורך הפין. ניחשתם נכון - פין ארוך יותר = זמן ארוך יותר (=חיוך מרוצה יותר?).

אתם לעולם לא תסתכלו עליו באותו אופן תמים. ורק בגלל שהוא איטלקי - חבורת גזענים.

הלו, הלו! הניחו את הסרגלים לרגע, גם אם אתם איטלקים - זה לא כל הסיפור. לגובה וגודל הגוף גם היה חלק לא קטן בסיפור הזה. רוחב כתפיים גדול יותר וגובה גדול יותר הוסיפו למידת המשיכה לגבר. למען האמת, יש למרכיבים הללו משמעות רבה, כי גברים גבוהים בעלי כתפיים רחבות היו זקוקים לפין קטן יותר כדי להגיע לאותה מידת משיכה. אם אתה גבוה ורחב כתפיים, פין ממוצע יכול להיות בסדר. נמוך ובעל כתפיים צרות? אני מקווה שהטבע המיר את הגובה שלך באורך.

"הנה משחק שלא תמצאו על גב אריזת הקורנפלקס שלכם - איפה אתם על המפה?"
מפת צבעים - משיכה לפי אורך הפין והגובה (מבנה גוף קבוע). אדום: מושך יותר. כחול: מושך פחות. [משיכה ממוצעת = 1].
מקור: המאמר המופיע בתחתית הפוסט.

לפני שאתם מתחרפנים מהתוצאות, קחו בחשבון את המגבלות הבאות: ראשית, המחקר בוצע בסה"כ על 105 נשים (קבוצה קטנה) מאוסטרליה. שנית, נושא המוצא כלל לא נכלל במחקר (שחור, לבן, אסייתי וכו') - 70% מהנשים במחקר היו ממוצא אירופאי, 20% ממוצע אסיאתי ו- 7% היו ממוצאים רבים אחרים. שלישית, גילן הממוצע של הנשים עמד על 26 שנים (מה זה אומר לגבי קצוות הגילאים העליונות והתחתונות? זו עדיין שאלה פתוחה). בנוסף, לא נמצאו "ערכים אידאליים" היות וציוני המשיכה של הגברים המשיכו לעלות עבור הערכים הגבוהים ביותר במבחן. כלומר מחקרים נוספים, עם היקף משתנים ומדגם גדול יותר, נדרשים כדי להסיק מסקנות. כך או כך, מדובר במחקר מעניין ושנוי במחלוקת שמוסיף מידע חדש לראיות הקיימות ממינים אחרים על כך שסלקציה מינית טרום-הזדווגותית (Precopulatory sexual selection) יכולה להשפיע על האבולוציה של תכונות מיניות בחיות. או בפשטות - משהו מדליק לספר לחבר'ה.



קישור לידיעה #1: http://www.nhs.uk/news/2013/04April/Pages/Study-examines-penis-size-and-male-attractiveness.aspx
קישור לידיעה #2: http://www.nydailynews.com/life-style/health/size-matter-women-study-article-1.1311604
הפניה למאמר המקורי: http://www.pnas.org/content/110/17/6925.abstract

סקס, דופמין ורוקנרול

“The man that hath no music in himself, Nor is not moved with concord of sweet sounds, Is fit for treasons, stratagems, and spoils; The motions of his spirit are dull as night, And his affections dark as Erebus. Let no such man be trusted. Mark the music.” ―William Shakespeare, The Merchant of Venice

מוזיקה היא דבר מדהים. כמו שפת גוף היא חוצה את גבולות השפה המדוברת, היא מושא לכתיבה, יצירה וחשיבה, היא עוזרת לנו לבטא את עצמנו ריגשית, היא גורמת לנו להזדהות עם מצבים ודמויות שבדממת העולם הפשוט לא היינו מתחברים אליהם כלל. ובואו נודה בזה - מבחינה חברתית היא עדיין מהווה להרבה מאיתנו קטלוג של סמני-אישיות; כולנו איכשהו מסתדרים קצת יותר טוב עם אנשים בעלי טעם מוזיקלי שדומה לשלנו.

אבל אנחנו מדענים, נכון? אנחנו רוצים לדעת למה הדברים בעולם הזה הם כמו שהם ואיך הם עובדים. אז למה אנחנו כל כך אוהבים מוזיקה? איך זה שהגוף שלנו מושפע ממנה ככה? כאן אנחנו נתקלים בסוג חדש של מונח שכדאי להכיר. כאשר ביולוג-אבולציוני ניגש לבחון תופעה אדפטיבית מסוימת (כלומר, תכונה שנותנת יתרון למחזיק בה) הוא מתייחס אליה בשתי רמות הסבר:

1. סיבה ישירה (Proximate causation) - מסבירה את התופעה ברמה "המיידית", בדר"כ בכך שהיא מפרטת את המנגנון הביולוגי שלה.
2. סיבה ייעודית (Ultimate causation) - מסבירה את התופעה ברמה "הסופית", כלומר מתארת את היתרון ההישרדותי או הרבייתי שהיה יכול להוביל להתפתחות התופעה.

כיצד מסבירים אבולוציונית מדוע נודדות הציפורים?

למה הכוונה? כאן אעזר באחת מהדוגמאות שהובאו בהסבריו של פרופ' ארנון לוטם, מהמחלקה לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים שבאוניברסיטת תל אביב. ניקח לדוגמא את השאלה הבאה - "מדוע נודדות הציפורים?". אפשר לענות על השאלה הזו ב- 2 דרכים:

1. סיבה ישירה (Proximate): כי הן קולטות שהיום מתארך, וזה משפיע על מצבן ההורמונאלי, דבר שמעודד אותן לעוף צפונה לאזורי הקינון והרבייה. >> כלומר, כאן הסבר מדוע, מבחינה פיזיולוגית-מיידית, הציפורים נודדות.
2. סיבה ייעודית (Ultimate): כי פרטים שנטו לעוף צפונה בעונת הרבייה הגיעו לאזורי קינון טובים יותר, והצליחו להעמיד יותר צאצאים פוריים (שירשו את הנטייה לעוף צפונה באביב, ולקנון בארצות הצפון). >> כלומר, כאן הסברנו את היתרון האבולציוני שהוביל להתפתחות התופעה.

ומה בנוגע לשאלת המוזיקה? מבחינת ההסבר הייעודי (Ultimate), אין קונצנזוס חד משמעי בקהילה המדעית והנושא עדיין נמצא תחת מחלוקת ומחקר. תאוריות מסוימות כמו זו של פרופ' סטיבן פינקר (Prof. Steven Pinker), טוענות ש"האהבה שלנו למוזיקה היא כמו האהבה שלנו לעוגות גבינה". למה הכוונה? יש לנו יתרון לאהוב סוכר ושומן כי "בג'ונגל" יצורים שצברו יותר אנרגיה שרדו טוב יותר ביחס לעמיתיהם, אבל לעוגות גבינה (שמכילות את שניהם) כמובן לא היה חלק בתהליך, כי הן לא היו קיימות אז. באותו אופן, פינקר טוען, אנחנו אוהבים מוזיקה כתוצר לוואי של משיכה לצלילים מסוימים כנגזרת של שפה. תאוריות אחרות, כמו זו של פרופ' אדווארד האגן (Prof. Edward Hagen) סוברות שלמוזיקה האנושית היה יתרון לכשעצמה. לדוגמא בעת הכרזת בעלות על טריטוריות ועל תיאום בין פרטים בקבוצה (שימוש שכזה נצפה בציפורי שיר).

המערכת המזולימבית (Mesolimbic System).
מקור: מערכת המידע האינטרנטי של אוניברסיטת אלבמה (University of Alabama).

ומבחינת ההסבר הישיר (Proximate)? מה קורה בגוף שלנו כאשר אנחנו מקשיבים למוזיקה, שגורם לנו לאהוב אותה כל כך? כאן אנחנו כבר יודעים יותר בזכות מחקרים נוירוביולוגיים. כדי להבין מה המוזיקה עושה לנו אנחנו צריכים להכיר קבוצת מרכיבים במוח המכונה "המערכת המזולימבית" (Mesolimbic System). המערכת הזו מורכבת ממספר אזורים מוחיים, מתוכם נרצה להתמקד בשלושה עיקריים: הראשון הוא הקורטקס הקדם מיצחי (Prefrontal cortex) - או בקיצור PFC, המעורב בתהליכים קוגניטיביים גבוהים של תכנון התנהגותי, ביטוי אישיות, קבלת החלטות, התנהגות חברתית ועוד. השני הוא האזור הטגמנטאלי הביטני (Ventral tegmental area) - או בקיצור VTA, המשחק תפקיד חשוב בקוגניציה, מוטיבציה, רגשות חזקים הנוגעים לאהבה ועוד. השלישי הוא גרעין האקומבנס (Nucleus accumbens) - או בקיצור NAcc, המשחק תפקיד במוטיבציה, תענוג, צחוק, אגרסיביות, פחד וגם ב"אפקט הפלצבו" המפורסם (שגם הוא נושא לפוסט שלם).

מודל תלת-מימדי של "מולקולת העונג" - דופמין (Dopamine). מקור: אתר 3DChem למידול.

במערכת הזו ישנו מסלול נוירונאלי דופמינרגי (Dopaminergic pathway), שזו דרך לומר שהוא מתבסס על נוירוטרנסמיטר בשם "דופמין" (Dopamine). המולקולה הקטנה הזו משחקת תפקיד חשוב ומעניין לאין-שיעור בהולכה עצבית הנוגעת לתפקודים שונים וביניהם המרכיב שהכי חשוב לפוסט הזה - למידה המונעת ע"י גמול (Reward-driven learning). בשל כך, המערכת הזו מוכרת גם בשם הפופוליסטי יותר "מערכת הגמול" (Reward System). כאשר אנחנו עושים פעולה שתוצאתה מועילה לנו, המערכת המזולימבית "נדלקת" - כלומר הפעילות שלה עולה והיא משחררת דופמין - מה שגורם לנו להרגיש טוב. הדבר הזה מעודד אותנו לקשר בין המעשה שעשינו לבין התחושה הטובה ובכך להבין שעלינו לפעול שוב באופן דומה.

אז מה לדוגמא מפעיל את המערכת הזו? החלק הזה הזכיר לי את הפרסומת המדליקה של הדוגמנית היפיפייה אסתי גינזבורג, פשוט כי היא עונה יפה על השאלה. המערכת המזולימבית נדלקת כשאנחנו אוכלים אוכל טעים (כמו שוקולד), כשאנחנו שותים, כשאנחנו עושים סקס או מגיעים לאורגזמה, כשאנחנו מהמרים, כשאנחנו מתפרעים (או מתפרעות... איך שבא לכם) בקניות בצורה אובססיבית, כשאנחנו מאוהבים ואפילו כשאנחנו משתמשים בסמים. סריקות פונקציונאליות בתהודה מגנטית (fMRI - Functional Magnetic Resonance Imaging) מראות בבירור כיצד המערכת המזולימבית, ובראשה גרעין האקומבנס (NAcc), פועלים ביתר בזמן הפעולות הללו. התוצאות הבאות נלקחו ממחקר שסרק את הפעילות המוחית המתרחשת בזמן אורגזמה מינית:

דימות פונקציונאלי (fMRI) מראה הפעלה מזולימבית חזקה בעת אורגזמה מינית.
מקור: The Journal of Neuroscience 23(27):9185-9193, oct. 2003

האזורים שנדלקו במוח מקבילים לאלו הפועלים בזמן שאדם נהנה מהשפעת סמים (כמו קוקאין והרואין). היום אנחנו כבר מבינים למה אומרים את המשפט "מוזיקה היא סם". כאשר אנחנו מקשיבים למוזיקה, היא מפעילה אזורים דומים במערכת המזולימבית. כעת מחקר חדש בתחום הנוירוכלכלה (Neuroeconomics), שנערך בביה"ח והמכון הנוירולוגי של מונטריאל (Montreal Neurological Institute and Hospital), מראה מה קורה במוחינו כאשר אנחנו שומעים מוזיקה חדשה (שלא שמענו לפני כן) ואנחנו מחליטים שאנחנו אוהבים אותה ורוצים לקנות אותה. ותנחשו על איזה אזור במוח הוא מצביע - ניחשתם נכון: המערכת המזולימבית!

מוסיקה היא סם (Music is a drug). מקור: בלוג It's a Rap.

משתתפים במחקר הוכנסו לתוך סורק פונקציונאלי (fMRI) ושם הם הקשיבו ל- 60 קטעי מוזיקה שהם לא שמעו מעולם. במקביל לסריקה, המשתתפים נתנו הצעות לכמה כסף הם היו מוכנים לשלם עבור כל פריט מוזיקלי. אגב, אם אתם מעוניינים להקשיב לקטעי המוזיקה בהם השתמשו במחקר, אתם יכולים למצוא אותם לגמרי בחינם בקישור הבא: http://www.zlab.mcgill.ca/science2013/.

לדבריה של מובילת המחקר, ד"ר וולורי סאלימפור, כאשר אנשים מקשיבים לקטע מוזיקאלי שלא שמעו מעולם, האזור שחוזה בצורה המדויקת ביותר את הנכונות שלהם לקנות אותו הוא גרעין האקומבנס (NAcc). לדבריה מה שהופך את המוזיקה לכל כך עוצמתית מבחינה ריגשית היא תחושת הציפייה הנוצרת בעקבותיה, דבר המתבטא - כפי שכבר ראינו - בפעילות בגרעין האקומבנס.

הפעילות המוחית הקשורה לערך הגמול של מוזיקה. גרעין האקומבנס מסומן בקיצור - NAcc.
מקור: קישור למאמר המקורי בסוף הפוסט.

ממצא חשוב נוסף שעלה במחקר הוא שגרעין האקומבנס אינו פועל לבדו, אלא מתקשר עם אזורים אחרים במוח כמו הקורטקס השמיעתי (Auditory cortex) - אזור במוח המאחסן ומעבד מידע על המוזיקה והצלילים אליהם נחשפנו. התצפיות הראו שככל שקטע מוזיקלי היה יותר "מתגמל" (או "כיפי"), כך התקשורת בין האזורים הללו הייתה אינטנסיבית יותר. תקשורת דומה נצפתה בין גרעין האקומבנס לבין אזורים מעניינים אחרים במוח שמעורבים בין השאר בזיהוי תבניות מורכבות ועיבוד ריגשי.

האינטראקציות בין גרעין האקומבנס לבין הקורטקס השמיעתי מציעים שאנחנו יוצרים ציפיות בנוגע לצלילים הבאים בזמן שאנחנו מקשיבים למוזיקה וזאת בהתבסס על הניסיון שלנו: מה שלמדנו והמוזיקה אליה נחשפנו בעבר. הרגשות החזקים שאופפים אותנו נובעים מפעילות דופמינרגית (שוב, כזו המתבססת על דופמין) שתתרחש בהתאם להפרה או למימוש הציפיות האלה. בתמונה הגדולה, ממנה התחיל הפוסט שלנו, המחקר מספק ראיות נוירוביולוגיות להסבר ייעודי (Ultimate). בדיוק כפי שאנחנו עושים ציפיות לגבי המתרחש בעולם כדי לשרוד, כך אנחנו גם יוצרים ציפיות לגבי גירויים אבסטרקטים כמו מוזיקה - אפילו אם לא שמענו את המוזיקה הזו מעולם! ואל תזלזלו בכוח המנגנון הזה. זיהוי הדפוסים והציפיה לגירויים מסוג מסוים, כשהם מאורגנים יחד, מביאים אותנו לפסגות רגשיות של עונג, שמחה, דמעות ודיכאון. המוזיקה היא כלי שבאמצעותו אנחנו חווים ומבטאים את המחשבות והרגשות הכי מגוונים, מורכבים וחזקים השוכנים בנו.

כרגיל, כמו שאני אוהב לעשות, אני אשאיר אתכם עם קטע הוידאו החמוד הזה. הרעיון שלו הוא להסביר מאוד בפשטות ובזמן קצר (3~ דקות) על המדע שמאחורי אהבה. אבל כפי שראינו בפוסט שלנו וכפי שתראו בקטע הוידאו, האזורים הפועלים הם מקבילים.

קישור לידיעה #1: http://www.sciencedaily.com/releases/2013/04/130411143056.htm

קישור לידיעה #2: http://www.mni.mcgill.ca/media/news/item/?item_id=219078

הפניה למאמר המקורי: https://www.sciencemag.org/content/340/6129/216

מתכון למרק קדמוני - מקור החיים על כדוה"א

איך התחילו החיים על כדוה"א? השאלה הזו ריתקה את כולם מאז שחר ההיסטוריה - אנשי דת, הוגי דעות, מדענים ועוד. היא כל כך מעניינת וכל כך אלמנטרית לחשיבה שלנו עד שהיא מהווה עד היום מוקד לוויכוחים עזים בין קבוצות שונות. מתי כל זה קרה? מבחינה מדעית, הראיות הנמצאות בידינו מצביעות על לוח הזמנים הבא:

מתוך כל זאת, כפי שהזכרתי בפוסט הקודם על שיתוף פעולה בשימפנזים, בני האדם התפצלו מהענף האבולוציוני של השימפנזים לפני כ- 6 מליון שנה בלבד. על אף הביקורת מצד גורמים בלתי-מדעיים, אנחנו כבר יודעים איך אבולוציה עובדת וכל ראיה אפשרית מצביעה על האופן בו המנגנונים השונים שלה הביאו אותנו מתאים בודדים למגוון העצום של האורגניזמים בכוכב הלכת שלנו. אבל איך כל זה התחיל? מה הביא להיווצרות התא הראשון, או אפילו יותר בסיסי מזה - למולקולה המשתכפלת הראשונה? אנחנו רגילים לחשוב על הדנ"א כמולקולה המשתכפלת הבסיסית שלנו, אבל היא מאוד מורכבת ולא סביר שהתחלנו היישר ממנה. ובכן, אין תשובה ברורה לחלוטין לשאלה הזו והקהילה המדעית עבדה ועדיין עובדת על הפרטים הקטנים, כשהיא מבצעת ניסויים מרתקים שמביאים לתוצאות פורצות דרך כמו ניסויי סטנלי מילר משנת 1953 שהצביעו על האפשרות של היווצרות ספונטנית של מרכיבים כימיים הנדרשים לחיים (וזה נושא לפוסט אחר). כך או כך, הקונצנזוס בקהילה המדעית היא שמרכיבים מסוימים הנדרשים להיווצרות החיים הגיעו ממטאוריטים שהפציצו את כדור-הארץ הצעיר שלנו. עם זאת, למרות ההסכמה הזו עדיין לא הצלחנו להסביר כיצד המרכיבים הדוממים הללו, ששכנו בתוך סלעים מהחלל, הפכו לאבני הבניין של החיים.

חיים חדשים מתחילים בנקודת המפגש שבין מרכיבים מן החלל לבין סביבת כדוה"א הצעיר.
זכויות על התמונה: Pixel & Création / Fotolia.

אז מהן החדשות? מחקר חדש שבוצע ע"י מדענים מאוניברסיטת לידס (University of Leeds) מדגים כיצד כימיקל מסויים שנמצא בכל התאים החיים על פני כדוה"א ושהכרחי ליצירה ושימוש באנרגיה יכול היה להווצר כאשר מטאוריטים המכילים זרחן (Phosphorous) התרסקו לתוך בריכות נוזלים רותחים וחומציים מסביב להרי געש, דבר שככל הנראה היה נפוץ בתקופה המוקדמת על כדוה"א. כל מי שלמד קצת ביולוגיה שמע על התהליך שמניע אורגניזמים בכוכב שלנו המכונה בשם "כמיואוסמוזה" (Chemiosmosis) בו יוצרים ומשתמשים במולקולה המפורסמת אדנוזין טריפוספט (Adenosine Triphosphate) - המוכרת יותר בשם ATP - כדי להניע את התגובות הכימיות הנדרשות למטבוליזם (חילוף חומרים).

האנזים ATP-synthase לוקח מולקולות ADP ופוספט (Phophaste) ומשתמש במנגנון סיבובי כדי לייצר ATP.
מקור: ועדת המחקר הרפואי של אוניברסיטת קיימברידג'.

רק מה? שבשביל לייצר ATP יש צורך באנזימים כדוגמת "ATP Synthase" המופיע בתרשים למעלה. האנזימים הללו יחסית מורכבים ולא סביר שהיו קיימים בתקופה כל כך מוקדמת. לכן מדענים פנו לחפש אחר כימיקלים פשוטים יותר עם תכונות הדומות ל- ATP, רק שאינם דורשים אנזימים לשם היווצרותם והשימוש בהם. זרחן הוא אחד ממרכיבי המפתח ב- ATP ואבני בניין אחרים ההכרחיים לחיים שלנו כדוגמת הדנ"א (DNA). הבעיה היא שזרחן בדר"כ נמצא בתרכובת קשת תמס (כלומר, שאינה מתמוססת בקלות) יחד עם יסודות אחרים, דבר שמוריד את יכולת התגובה שלו ולכן גם את היכולת להשתמש בו. כדוה"א הצעיר שלנו, לעומת זאת, היה תחת הפצצה מתמדת של מטאוריטים ואבק מן החלל החיצון שכללו המון סוגים שונים של מינרלים אקזוטיים וביניהם - גם צורה פעילה הרבה יותר של זרחן. המינרל הזה מורכב משילוב של ברזל (Iron), ניקל (Nickel) וזרחן (Phosphorous) ומכונה בשם "שרייברסייט" (Schreibersite).

שרייברסייט (Schreibersite). מקור: ערך בוויקיפדיה.

המחקר כלל סימולציה (הדמיה) של מפגש בין מטאוריט שכזה לבין אזור חם ופעיל וולקנית. החוקרים לקחו דגימה מ- "סיקהוט-אלין" (Sikhote-Alin meteorite) - מטאוריט מתכתי שנפל בסיביר בשנת 1947 - ושמו אותה בתוך תמיסה חומצית שנלקחה מאזור פעיל באיסלנד בשם "Hveradalur". הם השאירו את הדגימה להגיב עם התמיסה מסביב למעיין החם במשך 4 ימים ואז אפשרו לתגובה להמשיך עוד 30 יום בטמפרטורת החדר. ומה עלה מהבדיקה? בניתוח של התמיסה שהתקבלה בתגובה הזו מצאו תרכובת בשם "פירופוספיט" (Pyrophosphite). זה אולי לא אומר לכם הרבה, אבל היא קרובת משפחה של מולקולה בשם "פירופוספאט" (Pyrophosphate) שהיא חלק חשוב ב- ATP האחראי לתהליך העברת האנרגיה. המדענים מציעים שהתרכובת הזו היא מועמדת טובה לגורם שיכל לשמש תחליף מוקדם יותר ל- ATP - בדיוק מה שבאנו לחפש! החוקרים כינו את המצב הזה בשם "חיים כימיים" (Chemical Life).

מולקולת פירופוספט (Pyrophosphate). בכתום - אטומי זרחן (P); באדום - אטומי חמצן (O).
מקור: ערך בוויקיפדיה.

לדבריו של ד"ר טרי קי (Dr. Terry Kee) מצוות המחקר: "חיים כימיים יכלו להיות החוליה המקשרת שבין סלע בלתי-אורגאני לבין התא החי הראשון. ניתן לחשוב על חיים כימיים כמו על מכונה, רובוט לדוגמא, שיכול לנוע ולהגיב עם הסביבה אבל הוא אינו באמת 'חי'. בעזרתן של הסוללות הפרימיטיביות האלו, כימיקלים יכולים להתארגן בדרכים המאפשרות התנהגות מורכבת יותר ושבסופו של דבר יובילו להתפתחותן של המבנים הביולוגיים החיים שאנחנו רואים כיום". ומה בהמשך? צוות המחקר ינסה לשחזר את התוצאות עם מרכיבים ממטאוריטים נוספים ומסביבות פעילות אחרות ברחבי כדוה"א. במקביל הם גם יצרו קשר צוות המחקר של נאס"א האחראי על משימת המאדים של הרכב "סקרנות" (Curiousity) - עליו כתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי - כדי לראות אם תרכובות דומות לאלו שנמצאו במחקר נמצאות גם על פני המאדים.

לסיום, אני משאיר אתכם עם קטע וידאו של כ- 6 דקות הכולל גרפיקה מצויינת ודיבוב בקולו המוכר והטוב של סר דיוויד אטנבורו (David Attenborough) שיעזור לכם למלא קצת את מהלך החיים מרגע הווצרותו של התא הראשון, לאחר תקופת "החיים הכימיים", ועד לנוכחות החיים על כדור הארץ כפי שהם מוכרים לנו כיום. אגב, למי שלא מכיר בכלל את נושא יצירת האנרגיה בתא והשימוש ב- ATP ורוצה לדעת בפשטות את הבסיס לכך, צירפתי בסוף הפוסט קישור לקטע וידאו מצוין שמסביר את הדברים בקלילות.


קישור לידיעה #1: http://www.sciencedaily.com/releases/2013/04/130404122234.htm
קישור לידיעה  #2: http://www.biologynews.net/archives/2013/04/04/power_behind_primordial_soup_discovered.html
הפניה למאמר המקורי: http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0016703713000161
קישור לקטע הוידאו של סר דייויד אטנבורו: http://www.youtube.com/watch?v=qabl5eIba2g
קישור לקטע הסבר על ATP ואנרגיה בתא: http://www.youtube.com/watch?v=00jbG_cfGuQ